1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי סעיפים
35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח מחמת רשלנות רפואית וכן תביעה לפיצוי על פגיעה באוטונומיה, לפי
סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 .
התובעת ילידת 1947 טוענת בכתב התביעה כי ביום 1/12/97 היא נותחה בבית החולים ע"ש "סורוקה" בניתוח אלקטיבי בשיטת הלפרוסקופיה כאשר הניתוח נועד להסיר את רחמה והטפולות. לפני ניתוח זה היא נותחה בעברה פעמיים בניתוחים גניקולוגיים תוך פתיחת הבטן בשל הריונות מחוץ לרחם. בשנת 1995 היא עברה גרידה אבחנתית עקב דמם נרתיקי בזמן הבלות ובעקבות זאת הומלץ על הסרת הרחם והטפולות.
לטענת התובעת היא לא קיבלה כל הסבר על האפשרויות השונות לביצוע הניתוח ומכאן גם לא את היתרונות והחסרונות של כל שיטה. גם לא הובא לידיעתה כי מחמת הניתוחים הקודמים שעברה באגן יש הוריה נגדית לביצוע הניתוח בשיטת הלפרוסקופיה מחמת חשש לסיבוך של פגיעות באיברים סמוכים בגלל הידבקויות מחמת ניתוחים קודמים שטיבם והיקפם לא ברור אך קיומם תועד בניתוח קודם.
2. הצדדים אינם חלוקים כי במהלך הניתוח נגרמו לתובעת נזקים אשר לא התגלו מייד תוך מהלך הניתוח. האחד חור, נקב, במעי, באזור ה- Terminal Ilium כ-20 ס"מ מהצקום, ובסמוך אליו נזק כוויה לקיר המעי הדק הסמוך (
להלן: "הפגיעות במעי").
על פי חו"ד ד"ר ויס מטעם התובעת, שהעתק ממנו צורף לכתב התביעה המתוקן, מקור שתי הפגיעות בתהליכי צריבה תרמיים (
עמ' 8 לחווה"ד). הנקב נוצר כתוצאה מתהליך כוויה שמתכייב ואח"כ נוצר במקום נמק.
סיבוך נוסף היה אבצס בן הלולאות של המעי שהתגלה וטופל בניתוח בטן פתוחה ובהמשך גם ניקוב המעי בהליך מאוחר יותר שהתגלה במקום וטופל.
המקור לפגיעות במעי במהלך הניתוח הראשון שלא התגלו מיידית הוא הציר עליו סובבת השאלה האם בחירת שיטת ניתוח של לפרוסקופיה הייתה השיטה הנכונה מבחינת נתוני התובעת. באי כוח התובעת טענו בסיכומי התשובה כי הנקב, להבדיל מהכוויה, מקורו בסיבוך שנובע מהכנסת מחט ה-Veress עם הסיב האופטי או הטרוקר, המוכנס בהמשך, וזאת בהסתמך על תשובת פרופ' גולדנברג, המומחה מטעם הנתבעת, בחקירה נגדית (
עמ' 54 לפרוטוקול, מיום 1/7/09).
מסקנה זו אינה עולה מדברי פרופ' גולדנברג. הוא נשאל מה ההבדל בין נקב ונזק כוויה והשיב שנקב קורה במיידי מכניסת הטרוקר או אחד המכשירים ואילו הנזק התרמי נגרם מכוויה (
עמ' 54 לפרוטוקול, מול שורות 9-18).
התשובה בפני עצמה על פניה בהתעלם מהמכלול תומכת במסקנה שנגרמו שני סוגי נזקים שונים אולם בדו"ח לנזק שנמצא עם פתיחת הבטן לאחר התדרדרות התובעת צוין כי נמצא חור, וד"ר ויס, מומחה התובעת מנמק את קיומו בכך שהמקום נפגע בצריבה ולאחר מספר ימים הופיע נמק, מחמת התכייבות המקום שנפגע.
מעבר לכך שזו עמדת ד"ר ויס מטעם התובעת, והיא מחייבת את התובעת, מסקנתו גם מגובה בכתיבה אקדמית ובעמדת מומחי הנתבעת, כי מכוויה שמתכייבת יכול להיווצר נמק שהמשכו נקב.
הסוגיה להכרעה היא האם בחירת ניתוח באגן, בשיטת לפרוסקופיה כשיש מידע קודם על קיומן של הדבקויות קודמות באזור האגן, מחמת הניתוחים הקודמים שהנתבעת עברה, הייתה התרשלות של רופאי הנתבעת.
התובעת העידה שהמנתח, ד"ר פק, שגם היה רופא שלה, אמר לה אחרי הניתוח שאילו ידע מראש על היקף ההידבקויות באזור הבטן היה בוחר בפתיחת בטן, לפרטומיה, ולפי זיכרונה הוא התבטא שהייתה לה "בטן קטסטרופאלית".
עמדת ב"כ הנתבעת היא שלמרות קיומן של הידבקויות מרובות העדיפות הייתה לניתוח שנבחר.
3. התובעת נותחה כאמור ביום 1/12/1997 ובשלב ראשון היה רושם כי מצבה טוב. ביום 4/12/97 נרשם כי היא ללא חום, חשה בטוב, בטן רכה, ללא סימני גירוי ציפקי אך בהמשך באותו יום נרשמה בטן תפוחה טימפנית. צילום בטן חריפה העיד על לולאות מעי גס ודק עם אויר עד הרקטום. ביום 5/12/97 הבטן עדיין הייתה תפוחה עם פריסטלקטיקה ונעשה חוקן. באותו יום היא נכנסה לאי ספיקה כליות ונעשה אולטרסאונד ששלל הידרונפרוזיס. ביום 6/12/97 נרשם שעדיין לא נותנת שתן ויש לחזור על הידרציה.
בהמשך ניתן שתן אך הבטן נותרה תפוחה ולא היו יציאות או מעבר של גזים. עורב כירורג שמצא בטן מאוד תפוחה, פריסטלטיקה מתכתית, רושם של נוזל בבטן והתבקש יעוץ אורולוגי. בעת ביקור של המנתח, שהיה גם הרופא של התובעת, ד"ר פק, ביום 6/12/97, היא סיפרה לו כי היא הקיאה. באותו יום בחדר ניתוח תחת הרדמה כללית נעשתה בדיקה עם חומר ניגודי שמצא שהשלפוחית שלמה וגם האורטרים לא נפגע. לאחר שפגיעות אלה נשללו, בהתייעצות עם פרופ' לוי, שכבר עורב על ידי הכירורג, בוצעה פתיחת בטן חוקרת ונמצאה כמות גדולה של תוכן צואתי בחלל הבטן . סקירה של המעי גילתה נקב באזור ה-Terminal Ileum , 20 ס"מ מהצקום וסמוך אליו התגלתה כוויה בדופן המעי הדק. בוצע ניתוח של כריתת המעי הדק (10 ס"מ ) דיסטלי ממקום נקב ו- 10 ס"מ פרקסימלי. הוצאו שני פתחים של איליאום בדופן הבטן הימנית העליון וחבישה. ביום 12/12/97 עברה התובעת עוד ניתוח חוקר ונמצאו קולקציות של נוזל מזוהם באגן. נעשו שטיפות מעי וסגירת הבטן.
ביום 14/12/97 נעשה ניתוח נוסף ונמצא אבצס באזור שנוקז. ביום 26/12/97 מחמת חום וחשד לאבצס בין לולאות המעי היא שוב נותחה אך לא ניתן היה להפריד בין לולאות המעי והפצע הושאר פתוח בשל דמם מגדם הואגינה. הושאר טמפון.
התובעת נשלחה לביתה כאשר המעי הדק הוסט אל עבר פתח המקובע בדופן הבטן הימנית התחתונה וכל תכולת המעי התנקזה החוצה לתוך שקית שהוצמדה לעור הבטן (איליסאוסטומיה). התובעת שוחררה ביום 13/1/98 לביתה ורק בינואר 1999 נסגרה האיליסאוסטומיה.
בכך לא הסתיים סבלה של התובעת . בחודש פברואר 1998 נוקזה מורסה בבטן הימנית התחתונה בסמןך לאיליסאוסטומיה.
בחודש מרץ 1998 היא אושפזה מחמת זיהום באזור הניתוח. בחודש נובמבר 1998 נמצא גוש בצלקת הניתוחית. במהלך החודשים דצמבר 1998 ועד נובמבר 1999 היא עברה עוד שורה של פרוצדורות כולל עוד ניקוב של המעי בעת הוצאת ריקמה היפרגרנומטוטית מדופן הבטן והפרדת רקמה זו מלולאות המעי והפרדת ההידבקויות. הנקב החדש תוקן במקום.